סינופסיס:
הסרט שאותו אנו נצלם יעסוק במור מזור ממצובה אשר חווה תאונה קשה בגיל 21 קצת לפני שחרורו מצה"ל.
מור חווה תאונת אופנוע אשר שינתה את חיוו מן הקצה אל הקצה. הוא כיום מתנהל באופן רגיל לחלוטין אך כמובן שנתקל בקשיים במהלך שגרת חייו היום יומית, וזאת בעקבות התאונה. הוא בעל 38% נכות.
בסרט אנו נראה כיצד מור התגבר על קשייו ונלחם על הגשמת חלומו והעיסוק במה שהוא אוהב והדבר הוא גלישה. בעקבות התאונה הוא החליט לעסוק באהבה שלו גלישה, הוא עוסק בזה מאז שהוא ילד. התואנה שינתה את זווית ראייתו וכמו שהוא למד לעשות הכול מחדש ניתן לומר "נולד מחדש" כך, זווית ראייתו נולדה מחדש. הוא הבין כי החיים יכולים להילקח ממך ברגע ולכן, הוא מאמין כי על כל בן אדם לעסוק במה שהוא אוהב, ולא במה שמצפים ממנו לעשות או לאהוב. מור בעל עסק ללימוד גלישה ומכירת גלשנים בראש הנקרה, המקום נקרא "על הקצה".
שאלות תחקיר:
1. למה החלטת לעבוד עם אנשים בעלי מוגבלויות, זאת יכולה להיות עבודה קשה יותר עבורך.
2. האם האירוע שעברת מהווה השפעה על העיסוק שלך היום?
3. למה החלטת לעסוק במה שאתה אוהב ולא במה שמצפים ממך?
4. למה לא ויתרת והמשכת להילחם על הקייט סרפינג למרות כל הקושי בדבר?
5. האם קרה לך מקרה בו רצית לוותר על הכול בתהליך הקמת המקום?
6. תהליך השיקום היה קשה עבורך מבחינה מנטלית?
7. לא חשבת שהבאת הטרנד קייט סרפינג לארץ לא יהיה הצלחה?
8. האם התכניות שלך לחיים אחרי הצבא היו שונות אם לא התואנה?
9. האם ההרגשה שלך שונה מתלמיד לתלמיד?
10. האם ההרגשה שלך כשאתה מלמד אחד שהוא שונה/ מוגבל פיזית שונה מללמד תלמיד שאינו בעל מגבלה?
11. מתי התרחשה התאונה? ובאיזה גיל?
12. מה תהליך השיקום הווה עבורך?
13. האם הפקת לקחים מתהליך השיקום?
14. האם אתה עדיין נתקל בקשיים בשגרת חייך בעקבות התאונה?
15. מה נתן לך את הכוח להמשיך?
2. האם האירוע שעברת מהווה השפעה על העיסוק שלך היום?
3. למה החלטת לעסוק במה שאתה אוהב ולא במה שמצפים ממך?
4. למה לא ויתרת והמשכת להילחם על הקייט סרפינג למרות כל הקושי בדבר?
5. האם קרה לך מקרה בו רצית לוותר על הכול בתהליך הקמת המקום?
6. תהליך השיקום היה קשה עבורך מבחינה מנטלית?
7. לא חשבת שהבאת הטרנד קייט סרפינג לארץ לא יהיה הצלחה?
8. האם התכניות שלך לחיים אחרי הצבא היו שונות אם לא התואנה?
9. האם ההרגשה שלך שונה מתלמיד לתלמיד?
10. האם ההרגשה שלך כשאתה מלמד אחד שהוא שונה/ מוגבל פיזית שונה מללמד תלמיד שאינו בעל מגבלה?
11. מתי התרחשה התאונה? ובאיזה גיל?
12. מה תהליך השיקום הווה עבורך?
13. האם הפקת לקחים מתהליך השיקום?
14. האם אתה עדיין נתקל בקשיים בשגרת חייך בעקבות התאונה?
15. מה נתן לך את הכוח להמשיך?
תמלול הראיון:
קוראים לי מור מזור ואני גר במצובה . בגיל 21 כחודש לפני השחרור שלי מהצבא התאפשר לי לעבוד. ולכן עבדתי כשליח פיצה. באחד מן המשלוחים שביצעתי השתתפתי בתאונת דרכים. התאונה הייתה בשני למרץ 1999 .
אני נסעתי מגשר הזיו לנהריה עם וספה כשליח פיצה בנהריה בטרומפלדור מונית עשתה פרסה בכביש בדיוק כשאני הגעתי עלי ונפגשנו ואז הגעתי לבית חולים ועברתי הרבה ניתוחים והייתי בכמה בתי חולים תהליך שיקום ארוך בסופו יצאתי לטיול. עברו שנתיים שלושה. במפגש עם המונית מה שקרה זה שהוספה נשארה בתוך החזית שלו בצד (של המונית) בצד שמאל. בקיצור אני עפתי וכשאני עפתי בעצם, ברגע המפגש הרגליים והיריכיים שלי היו שבורות כבר עפתי באוויר נחתתי עם הראש על הכביש עם הקסדה, הקסדה עפה אחרי המפגש הראשון, הקסדת חצי. היה לי עוד גלגול על הכביש בלי הקסדה וזהו ואז כאבי תופת ברגליים. בדיעבד הנהג משאית שראה, הוא הגיע שנייה אחרי התאונה הוא לא ראה אותנו, הוא סגר את הכביש הוא היה שם איתי והוא אמר שהרגליים שלי היו על הגב כשהוא הגיע. השברים הם בירכיים הגיע משטרה, אמבולנס, ואז הזמינו ניידת טיפול נמרץ הנהג של הניידת טיפול נמרץ הוא מפה, ממצובה, הוא אבא של בת כיתתי וכשאני נכנסתי לאמבולנס שמעתי אותו, שואלים אותך מי אתה, מה אתה, מאיפה אתה אז אמרתי לו שזה אני ואז רצו הטלפונים בקיבוץ לאמא שלי אני הודעתי. פינו אותי לבית חולים הגעתי. באותו היום היה גם היום הולדת של אבא שלי וגם אחותי בדיוק עברה דירה. באותו ערב אז התקשרתי לאמא שלי מהבית חולים אמרתי לה שעשיתי תאונה ושאני נכנס לחדר ניתוח ואז הם הגיעו מתישהו. נכנסתי לניתוח ראשון ארוך מאוד אני משער שזה נמשך שמונה שעות או משהו כזה. קיבלתי הרבה מנות דם היה לי שבר פתוח ברגל ימין, הייתי מורדם ארבעה ימים בטיפול נמרץ ואז ניתוחים החלקות מתיחות בית חולים בית חולים תהליך ארוך ומיגע שלבסוף מגיעים לשיקום ואז מתחילים לעבוד קשה, הייתי בשיקום כמה חודשים את השיקום עשיתי בבני ציון בחיפה. כשאני סיימתי את השיקום לא סיימתי אותו מבחינתי אני מבחינתי השיקום היה למדתי ללכת מהתחלה למדתי לעשות הכל מהתחלה. ללכת, לעלות ולרדת מדרגות.
הייתי חצי שנה עם רגליים ישרות על מיטה זה מה שקורה בדרך כלל בפציעות קשות. בקיצור בשיקום אמרתי להם שאני יוצא משם על הרגליים הולך והכל בסדר הם אמרו לי בסדר. ביום שהם ראו שאני קצת יותר פעיל ויצאתי מהבית חולים לעוד ניתוח בנהריה אמרו לי תשמע אין לך מה לחזור אתה סיימת בבית החולים את השיקום מפה זה שלך לגמרי. שלך זה אומר חמש פעמים בשבוע פיזיותרפיה בנהריה המונית באה ולוקחת. מה שרציתי להגיד זה שמשלקחתי משם אחד הדברים זה למה שאני עושה היום, מה שאני חי ממנו זה ההדרכות של הגלישה זה לא להביא בן אדם עד לרמה שהוא גולש הכי טוב בעולם זה באמת לתת לו את הבסיס ומשם הוא ייקח את זה לאן שהוא רוצה בזמן התהליך הייתה לי חברה שהכרתי אותה שבועיים לפני חודשיים לפני לא זוכר היא הראשונה שקיבלה ממני טלפון על הכביש שהייתי על הכביש ביקשתי שיביאו לי את הטלפון התקשרתי אליה אמרתי לה תקשיבי אני בדרך לבית חולים תגיעי עשיתי תאונה ואז היא לא האמינה לי היא התקשרה לפיצרייה שבה עבדתי הם לא ידעו על זה הם התקשרו למשטרה ומשם התחיל להתגלגל כל הסרט כשהמשפחה שלי הגיע לבית חולים היא כבר הייתה שם הם הכירו בפעם הראשונה קראו לה אורית והיא הייתה איתי לכל הדרך עד שהגעתי לטיול ואמרתי לה שאני נוסע לטיול ושם דרכנו נפרדו.
הטיוללללל
הטיול תוכנן מראש היה לי ולעוד חבר תוכנית לנסוע לניו זילנד לטייל ולגדל כבשים. אבל בפועל מה שקרה זה שבעקבות התאונה אמרתי הייתי חודש לפני גיל 21 הייתי ממש לפני שיחרור אני נשארתי בבית חולים, חברים שלי נסעו ואני יצאתי לטיול שלי כשהם חזרו בעצם החלטתי שאני נוסע לבד לטיול וקניתי כרטיס לכיוון אחד, ידעתי שאני מגיע לתאילנד דיברתי עם עוד חבר שהיה שם תקופה ארוכה ואמר לי איך אני מתחיל, טסתי הגעתי לתאילנד לבד הייתי שם משהו כמו שלושה חודשים יצאתי צולע עם תיק עמוס בדברים השתדלתי לסחוב כמה שפחות לא יצאתי במוד של מאה אחוז מבחינת הרגליים היה לי ברור שזה חלק מהתהליך אין מה לעשות זה ייקח זמן זה ייקח שנים זהו אז הייתי בתאילנד טיילתי באיים, צללתי ואז הכרתי כל הזמן אנשים כמובן פגשתי חבורה באיים טיילנו ביחד ואז הם אמרו לי איזה יום אחד טוב אנחנו נוסעים להודו אתה מצטרף?... ואז אמרתי להם האמת שלא תכננתי אבל קדימה בואו ניסע יום למחרת הייתי בהודו ככה הטיול שלי התנהל ובהודו הגענו בלילה נסענו 17 שעות בג'יפ שמונה אנשים צפופים עם נהג חוויות הגענו לגואה ואז התחלנו לנוע קדימה בהודו הייתי חצי שנה אני חושב. פגשתי שם חברים מהארץ מפה וטיולנו קצת ביחד. ועם חבר מהישוב אשרת המשכתי את כל הטיול אחרי חצי שנה החלטתי שאני טס לארצות הברית הגעתי לשבועיים לביקור בארץ בהפתעה ואז נסעתי לדודים שלי בארצות הברית. הייתי בארצות הברית חצי שנה חזרתי לעוד חודש בחזרה הזאת חברים טובים שגם חיו בארצות הברית היינו אמורים להיפגש בהודו אבל לא יצא אז נפגשנו בארץ ואז טסתי חזרה להודו לעוד חצי שנה ומהודו טסתי לתאילנד לעוד חודש ואז חזרתי לארץ.
אני גולש מגיל קטן ואני מדריך מפרשיות מגיל צעיר, צולל מגיל צעיר. קיט סרפינג לא היה קיים הוא הגיע לעולם ב99 קצת אחרי התאונה היו טלווזיות בנהריה היה לי חדש לבד והייתה לי טלווזיה ושם איזה יום ראיתי בחור גולש עם העפיפונים האלה(קיט סרפינג) זה לא היה נראה פעם כמו שזה היום זה היה נראה אחרת אבל זה היה זה. אמרתי לרופאים מהמיטה היה ביקור רופאים אתם רואים את זה, את זה אני הולך לעשות אמרו לי בוא נראה שאתה קודם הולך ואז תתקדם משם זהו וזהו וזה היה מונח שם אצלי בתת מודע אחורה יושב מחכה. ונפצעתי ב99 וב2001 נסעתי בעודי צולע באוקטובר נסעתי מפה לתל אביב עם כסף וקניתי ציוד לא היה קורסים לא היה כלום הדבר היחידי שאמרו לי זה תשמור על החיים שלך אין לנו חוץ מזה הרבה מה להסביר לך וזהו ואז הקיט סרפינג נכנס לתמונה עכשיו. הוא נכנס כשנפצעתי בבית חולים והוא הגיע לידי ביטוי ממש ברגע שהרגשתי שאני קצת יותר יכול לזוז הלכתי וקניתי.
איך התאונה השפיע על מה שאני עושה עכשיו על הגלישה הבנתי בגיל 21 או קצת לפני שהחיים מלאים בהפתעות לא תמיד הם טובות לפעמים זה הפתעות גדולות שמשנות חיים הבנתי שאפשר לאבד את החיים ברגע ממש ככה. ואז החלטתי שאני עושה מה שאני אוהב לעשות ולא מה שצריך או מה שכולם עושים או רוצים שתעשה, תעשה מה שאתה אוהב כי יכול להיות שבעוד רגע כבר לא תהייה פה יכול להיות שתהייה פה אבל לא במצב הזה אולי במצב אחר תהנה מעכשיו.
התאונה גרמה לי להתעסק במה שאני אוהב, בים. מאז שקניתי את הציוד בתל אביב באותו רגע זה רץ איתי ביחד זה הקיט סרפינג גלשתי בגלים בתור ילד הפלגתי במפרשיות הייתי מפקד מדריך מפרשיות החלתי ללמד ב2003.
הקיט ספרינג זה משהו שמשך אותי החוצה כנראה משהו שייתן לך דרייב ורצון להתקדם ולהשתקם כדי שתוכל לעשות אותו והדבר הכי חשוב זה תובנה הזאת שהחיים משתנים ברגע מגיע קצת אחרי שאתה מנקה את כל הרעשים והכאבים ושאתה מתחיל לחזור להיות בן אדם ולחשוב שוב ואז אתה אומר לעצמך הנה אני על הרגליים מה אני עושה עכשיו אם אני עושה משהו שאני או משהו שאני לא אוהב האם ללכת ללמוד כי זה מה שכולם עושים או לנסוע לטייל ולהגיד לכולם אתם יודעים מה לכו תהנו מהרגע. שלי לא היו נראים ככה ללא התאונה הם היו נראים אחרת כתוצאה מהתאונה כמובן שהייתה לי פגיעה בשתי הרגליים רגל ימין נפגעה יותר בפועל היא הסתובבה והתקצרה כתוצאה מכל הניתוחים ויש בעיה גם בשרירים ויש לי 38% נכות על הרגליים כתוצאה מהתאונה הזאת וזה לא מונע ממני לעשות דברים שאני רוצה לעשות עם כל המגבלות.
יש מגבלות יש כאבים יש דברים שאני לא יכול לעשות יש דברים שאני כן יכול לעשות במשך כל החיים ועל אף כל המגבלות אני עושה את המקסימום שאני יכול אני מלמד ילדים מגיל מאוד צעיר, מגיל 6 ועד גיל כמה שרוצים אם הכושר והמצב הגופני תקינים אין לי שום בעיה התלמיד הכי מבוגר שלי עד היום היה בן 73 בקיט סרפינג.
בגלל הנכות שנוצרה כתוצאה מהתאונה והעיסוק שלי היום שזה הדרכה עם אנשים בעצם אני עוזר להם להתמודד עם מצבים שלא נוחים תמיד אנחנו בתור בני אדם מחפשים תירוצים כל הזמן סיפורים, תירוצים למה אני לא יכול למה זה קשה לי,
יש לי כרגע תלמיד זה תהליך ארוך למשל שיש לו שיתוק מוחין ברמה נמוכה הוא בן 19 והוא מצפת כתוצאה מהשיתוק הזה היד השמאלית שלו לא עובדת כמעט לגמרי והוא גם צולע וזה החלום שלו לגלוש גלים והוא יצר איתי קשר ואמרתי לו תקשיב בוא אם אני יכול אני מאמין שגם אתה יכול אני רוצה אני עושה, אתה רוצה? בוא נעשה אני איתך ביחד.
אז מאוד קל לנו התחברנו מאוד מהר ואני מקווה שהוא יגלוש גם יום אחד, השיעורים איתו הם שונים הם פרטיים לגמרי ובנוסף אני עושה שיעורים פרטיים בכללי אבל איתו מראש זה אחד על אחד וזה עבודה יותר פרטית ויותר מדויקת זאת אומרת עבודה באמת יותר על הדברים הקטנים כדי שהכל התחבר שם עם במגבלות שלו ושהוא יוכל להגיע לעמידה על גלשן, בנתיים הגענו מכלום לבערך אם מישהו יודע לגלוש הוא לא יכול ללמד יש אנשים שיכולים ללמד בלי לדעת לגלוש, צריך לדעת ללמד לא כל בן אדם יודע ללמד לצורך העניין נגיד שנהג מירוצים מצויין הוא גם לא בהכרח מורה נהיגה מצויין או זה שהוא כדורגלן הכי טוב בעולם זה לא אומר שהוא יודע לאמן בכדורגל יש הבדל נורא גדול בין גולשים למדריכים עולם ההדרכה אני חי בו כל חיי מגיל מאוד צעיר בים אמרתי שאני מדריך מפרשיות מגיל מאוד צעיר זה אומר שאני מיסודי גולש על מפרשיות ובגיל 14 עשיתי קורס מפקדים על סירות מפרשים ובגיל 15 כבר את הקורס מדריכים וכל החיים התעסקתי עם הדרכות בכל תחום אחד המינוסים שלי כלפי עצמי זה שאני נוגע במשהו חדש ומהר מאוד אני מתחיל להסביר עליו ומתחיל להדריך אותו גם למדתי איך מלמדים קיט סרפינג כמו שלמדתי לעבוד על סירות לקחתי ילדים ולימדתי אותם על הסירה ותקופתי לא היה ממש קורסים של מדריכים בארץ הכל היה בחול פה לא היה כלום, אני התחלתי די בהתחלה ב2001 אז ישבתי עם חבר אחד שעזר לי בדרך גם הוא נהרג ב2005 בתאונת צניחה.
ישבתי איתו והוא הראה לי את מה שהוא יודע ומשמה אני התחלתי להתגלגל עם זה הלאה ואז הלכתי לקריות לעבוד במועדון ושם גם לקחתי מהבן אדם שעבדתי איתו עוד כמה דברים ואתה מתחיל לבנות לעצמך עולם של כלים כי אין הוא לא קיים יש כלי פה כלי שם ואין תתחיל להזיז את וזהו עד היום לא עזבתי את התחום ועד כמה שאני יודע אני היחיד שעדיין שם עדיין בהדרכות מאז.
הקיט ספרינג זה משהו שמשך אותי החוצה כנראה משהו שייתן לך דרייב ורצון להתקדם ולהשתקם כדי שתוכל לעשות אותו והדבר הכי חשוב זה תובנה הזאת שהחיים משתנים ברגע מגיע קצת אחרי שאתה מנקה את כל הרעשים והכאבים ושאתה מתחיל לחזור להיות בן אדם ולחשוב שוב ואז אתה אומר לעצמך הנה אני על הרגליים מה אני עושה עכשיו אם אני עושה משהו שאני או משהו שאני לא אוהב האם ללכת ללמוד כי זה מה שכולם עושים או לנסוע לטייל ולהגיד לכולם אתם יודעים מה לכו תהנו מהרגע. שלי לא היו נראים ככה ללא התאונה הם היו נראים אחרת כתוצאה מהתאונה כמובן שהייתה לי פגיעה בשתי הרגליים רגל ימין נפגעה יותר בפועל היא הסתובבה והתקצרה כתוצאה מכל הניתוחים ויש בעיה גם בשרירים ויש לי 38% נכות על הרגליים כתוצאה מהתאונה הזאת וזה לא מונע ממני לעשות דברים שאני רוצה לעשות עם כל המגבלות.
יש מגבלות יש כאבים יש דברים שאני לא יכול לעשות יש דברים שאני כן יכול לעשות במשך כל החיים ועל אף כל המגבלות אני עושה את המקסימום שאני יכול אני מלמד ילדים מגיל מאוד צעיר, מגיל 6 ועד גיל כמה שרוצים אם הכושר והמצב הגופני תקינים אין לי שום בעיה התלמיד הכי מבוגר שלי עד היום היה בן 73 בקיט סרפינג.
בגלל הנכות שנוצרה כתוצאה מהתאונה והעיסוק שלי היום שזה הדרכה עם אנשים בעצם אני עוזר להם להתמודד עם מצבים שלא נוחים תמיד אנחנו בתור בני אדם מחפשים תירוצים כל הזמן סיפורים, תירוצים למה אני לא יכול למה זה קשה לי,
יש לי כרגע תלמיד זה תהליך ארוך למשל שיש לו שיתוק מוחין ברמה נמוכה הוא בן 19 והוא מצפת כתוצאה מהשיתוק הזה היד השמאלית שלו לא עובדת כמעט לגמרי והוא גם צולע וזה החלום שלו לגלוש גלים והוא יצר איתי קשר ואמרתי לו תקשיב בוא אם אני יכול אני מאמין שגם אתה יכול אני רוצה אני עושה, אתה רוצה? בוא נעשה אני איתך ביחד.
אז מאוד קל לנו התחברנו מאוד מהר ואני מקווה שהוא יגלוש גם יום אחד, השיעורים איתו הם שונים הם פרטיים לגמרי ובנוסף אני עושה שיעורים פרטיים בכללי אבל איתו מראש זה אחד על אחד וזה עבודה יותר פרטית ויותר מדויקת זאת אומרת עבודה באמת יותר על הדברים הקטנים כדי שהכל התחבר שם עם במגבלות שלו ושהוא יוכל להגיע לעמידה על גלשן, בנתיים הגענו מכלום לבערך אם מישהו יודע לגלוש הוא לא יכול ללמד יש אנשים שיכולים ללמד בלי לדעת לגלוש, צריך לדעת ללמד לא כל בן אדם יודע ללמד לצורך העניין נגיד שנהג מירוצים מצויין הוא גם לא בהכרח מורה נהיגה מצויין או זה שהוא כדורגלן הכי טוב בעולם זה לא אומר שהוא יודע לאמן בכדורגל יש הבדל נורא גדול בין גולשים למדריכים עולם ההדרכה אני חי בו כל חיי מגיל מאוד צעיר בים אמרתי שאני מדריך מפרשיות מגיל מאוד צעיר זה אומר שאני מיסודי גולש על מפרשיות ובגיל 14 עשיתי קורס מפקדים על סירות מפרשים ובגיל 15 כבר את הקורס מדריכים וכל החיים התעסקתי עם הדרכות בכל תחום אחד המינוסים שלי כלפי עצמי זה שאני נוגע במשהו חדש ומהר מאוד אני מתחיל להסביר עליו ומתחיל להדריך אותו גם למדתי איך מלמדים קיט סרפינג כמו שלמדתי לעבוד על סירות לקחתי ילדים ולימדתי אותם על הסירה ותקופתי לא היה ממש קורסים של מדריכים בארץ הכל היה בחול פה לא היה כלום, אני התחלתי די בהתחלה ב2001 אז ישבתי עם חבר אחד שעזר לי בדרך גם הוא נהרג ב2005 בתאונת צניחה.
ישבתי איתו והוא הראה לי את מה שהוא יודע ומשמה אני התחלתי להתגלגל עם זה הלאה ואז הלכתי לקריות לעבוד במועדון ושם גם לקחתי מהבן אדם שעבדתי איתו עוד כמה דברים ואתה מתחיל לבנות לעצמך עולם של כלים כי אין הוא לא קיים יש כלי פה כלי שם ואין תתחיל להזיז את וזהו עד היום לא עזבתי את התחום ועד כמה שאני יודע אני היחיד שעדיין שם עדיין בהדרכות מאז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה